ביום חמישי האחרון התכנס לו פורום היין לטעימת שלהי חורף והפעם בתוכנית, טעימה אזורית מחבל אברוצ'ו המוכר בעיקר בזכות יינות המונטופוליצ'יאנו שלו האדומים. באופן אישי נראה לי כמדומני שעבורי זו היכרות ראשונה מעמיקה עם היינות והאזור. להבדיל מתחומים אחרים בחיים לא נראה לי שיש משהו שבו אני פתוח להתנסות ולחוות דברים כמו בעולם המופלא הזה, עולם היין.
קצת על האזור: שמדברים על מונטופוליצ'יאנו יש להבדיל בראש ובראשונה מהכפר מונטופוליצ'יאנו שבחבל טוסקנה,(כפר ואזור יפה כשלעצמו אבל כך לא הנושא שלנו), שמוכר ביינות הוינו די נובילה שלו על טהרת ענב הסנגוביז'ה גרוסו. כאן בחבל אברוצ'ו היינות הנחשבים הם בעיקר על טהרת זן המונטופוליצ'יאנו.
אברוצ'ו הוא אזור יין הממוקם דרומית מזרחית לרומא הבירה, על רכס הרי האפניניים. כ- 65% מאזור היין ממוקם על אזור הררי גס. האזור כיום הוא החמישי בגודלו בייצור יין בכל אטליה כולה ויצרן ה- DOC הכי נמכר לארה"ב. כשני שליש לבערך מהאזור עובדים תחת קופארטיב ונמכרים לנגאסיונים ברחבי אטליה.
אברוצ'ו מחולק לארבעה אזורי יין: Chieti גודל האפלסיון כ- 2588 קמ"ר ונחשב לחמישי בגודלו באטליה.
Pescara & Teramo נחשבים כאזורי היין המובילים של אברוצ'ו. L'aquila נחשב לאזור הגבוה ביותר והכי פחות מיושב ומוכר יותר בזכות יינות הרוזה שלו הנקראים Cerasuolo.
אקלים: האזור ההררי ממערב משמש כחומת מגן לרוחות ופגעי טבע אקלימים אך חשוף מצד מזרח. הים האדריאטי ממזרח מהווה כגורם ממתן ובעל השפעה ים תיכונית.
בסוף המאה ה- 20 ותחילת המאה ה- 21 החלה עזיבה של מס' יצרנים החוצה מהקופארטיב לטובת ייצור עצמאי ואיכותי כיקבי בוטיק בעלי צביון אינדיבודאלי בעלי אמירה אישית. שני חלוצים מובילים בטרנד זה הינם: Emidio Pepe ו- Edoardo Valentini שרבים כיום מחשיבים כ- "אנג'לו גאיה" של אברוצ'ו.
Pepe החזיר מס' שיטות מסורתיות בייצור יין כגון דריכת הענבים ברגליים בדומה לשיטה בייצור פורט, צמצום השימוש בגופרית והתססה במיכלי זכוכית. Valentini נתן דגש בנושא הכרם, צמצום ייבולים ובחירת חלקות מובילות והשרייה ארוכה של היינות הלבנים,(skin contac).
זן המונטופוליצ'יאנו כשלעצמו הינו זן הנוטה להבשלה מאוחרת ובכרם נותן תשואות גבוהות. קליפת הענב הינה דקה יחסית ומעט שמנונית אך עם זאת מכילה כמות גבוהה של טאנינים, פאנולים ופיגמנטים שצובעים את היין בצבע עז, כהה וחזק. הענב עצמו להבדיל מזנים אטלקים אחרים, בעל חומציות נמוכה יותר ושוליים מעט מרירים שיוצרים יין עגול ורך יותר לשתייה עם טאנינים בשלים שיטיבו בבקבוק כ 3-4 שנים משנת הבציר. אגב לפי החוק המקומי ניתן לערבב את היין עד ולא יותר מ- 15% עם סנגוביז'ה. הענב הלבן המאפיין את האזור הוא Terrabiano d'Abruzzo המוכר כענב מאוד ארומטי וגם הוא בעל חומציות נמוכה וידוע כמשתלב מצוין בבלנד עם זן השרדונה היוצר יין שמנוני. דווקא הזן הלבן זכה להכרה ראשונית לפני שמונטופוליצ'יאנו פרץ דרך לתודעת מומחי היין ובכלל.
יינות מונטופוליצ'יאנו הוכרו כ- DOC לראשונה בשנת 1968 לאחר מכן החלו אפלסיונים שונים לקבל הכרה נוספת כ- DOCG בשנים 1995 ו- 2003.
למשימה נשלחתי ראשון ע"י אסף, אי שם במאי אשתקד לרומא, במסגרת חופשה, לחנות מתמחה ללקט מס' יינות נחשבים, את השאר השלמנו אני ואסף מהארץ. יש לציין שזה אינו אזור שנפוץ יתר על המידה בחנויות ממכר פה בארץ למעט ג'יאקונדה ועוד כמה קטנים שמיובאים לפה. בגדול נטעמו שבעה בקבוקים מהאזור ועוד מונטופוליצ'יאנו אחד של חברת מרש, אוסטרלי שהיה אמור להיות כג'וקר בטעימה עיוורת ונפתח לבסוף על טהרת הסקרנות בלבד.
אנסה להגיע לתכלס כמו שאומרים, מהיינות עצמם דיי נהניתי בסופו של יום הם יינות טעימים אבל מהכיסא לא נפלתי וכך גם נראה לגבי שאר הטועמים. מדובר ביינות עם תחושה מאוד חמה, צבע בוהק וכמעט אטום על גבול הבלתי נראה מהצד השני של הכוס,(מרגיש כמו זן הפטיט סירה), היינות מלאי עץ וכבדים, חלקם לא מאוזנים. האף וגם בפה בטעימה והתרשמות ראשונית ומשנית, מובנת העובדה למה יינות אלו מאוד נמכרים בארה"ב מספקטרום איטלקי רחב.
שני יינות המאסטר כביכול שהבאנו לטעימה, מפורצי הדרך של האזור: Emidio Pepe 2009 לטעמי האישי היה המוצלח מבין כולם ושוב באופן יחסי, רב הטועמים או חלקם יחלקו עלי וכפי שאבי פלדשטיין סיכם זאת אולי בצורה דיפלומטית ויפה: חבל יש פה פוטנציאל של יין טוב שהלך לאיבוד תחת מעטה ברט מטורף. ואכן היין מריח כביב שופכין, בהתחלה במובן הטוב של המילה עם הלגימה הראשונה מובנת התחושה שהאף גם גולש לפה והיין פשוט חנוק מ- over ברט. למזלי השכלתי לשים מעט מהיין בצד וחזרתי אליו כעבור שלשת רבעי שעה והיין מעט נרגע אבל עדיין זה לא היה זה. אני מסוקרן להאמין שמא מדובר בפאק בבקבוק אבל האחרים חלקו גם על זה, בכל אופן לא הייתי שולל את האפשרות והסקרנות כפי שציינתי, לנסות אחד נוסף אולי אפילו בציר אחר.
לגבי הולנטיני, מה כבר לא נאמר על היקב קאלט הזה: שיטות מסורתיות, היקב סגור למבקרים, ציונים מדהימים, יין שמחזיק לאורך שנים רבות ומה לא...? בסופו של יום אחרי שפתחנו את בציר 2006 היה נראה שהמלך מעט עירום. אין ספק יין טוב ומעניין אבל אחרי אינספור סופרלטיבים ומחמאות, רף הציפייה היה בשמיים ובשביל התוצר שנתן הנוזל הזה בפה, נשארנו בלשון המעטה קצת מאוכזבים. חלק טענו שמדובר בפתיחה מוקדמת של הבקבוק שכן היינות נותנים את אותותיהם ומנעמיהם רק אחרי 20 שנה ואילך אבל עדיין אחרי 9 שנים,(כמעט מחצית מהזמן שטוענים כלפיו), ציפית לקבל "חצי וואאההווו" וזה לא הגיע לצערנו. סלחו לי אבל בשביל 800 ₪ עלות בקבוק בודד אינספור של אפשרויות מאזורים וסגנונות שונים עולים לי בראש בלי הפסקה, כחלופה לסכום הזה ואפילו עם קצת עודף. אבל זה לא היה העניין כאן.
למקטרגים על דבריי, נחזור על הנוסחה המשעממת שכנראה ובסופו של דבר "על טעם וריח אין מה להתווכח".