הנאה פחד ועל אירוניה שבאמצע

תשאלו מה הקשר בין השלושה. קצת מסובך, קצת ארוך אבל ננסה לפשט. ביוני 2004 עבדכם הנאמן עשה דרכו ודרך ארוכה יש לאמור לדרום אמריקה, היעד פרו. זאת לא הייתה הטיסה הארוכה הראשונה שלי אבל משום מה באותו יום חמישי, במהלך היום שהיה אמור להוביל לטיסת הקונקשן לניו יורק ומשם הלאה, התחיל לקנן בי פחד כלשהו מעין לחץ סמוי. לא יודע איך, לא יודע למה אבל לטיסה הגעתי מאוד לחוץ ומתוח ובמילים פשוטות - פחד טיסה.

 בקריאת חומר על פחד טיסה מצאתי שהפוביה הארורה הזאת,(לפחות בעיני היא כך), מתקיימת בעקבות שלושה גורמים עיקריים: 1.קלסטרופוביה,(מקומות סגורים). 2.אקרופוביה,(פחד מגבהים). 3.פחד מאירוע טרור.

אני סובל מגורם מס' 2. אחרי אותו טיול ב-2004 הפחד משנה לשנה גבר ופשוט הפך לחרדה מטורפת. השיא הגיע בטיסה מזעזעת ב-2006 בתוך ארגנטינה, שם חטפתי התקף חרדה ועזבו אתכם מהמינוח או הפירוש המקצועי לזה, התחושה היא פשוט פחד משתק ומאבן שהופך אותך למשהו אחר לחלוטין ויפה תיאר זאת שלום חנוך בשירו "...אדם בתוך עצמו הוא גר...".

 בהמשך מה לא ניסיתי: כדורי הרגעה, שינה, רסקיו, דמיון מודרך, לוח כפל וכיו"ב. הפחד לצערי הוא שם. מתחבא, מסתתר, ממתין לשעת טרף נוחה ולהסתער ברגע הנכון מבחינתו. אני מבחינתי מנסה להדחיק ולדחוק הצידה, להיתמם ולחשוב שהכול כשורה. הצעדים הראשונים שלי בתוך השרוול לאחר הנחיתה הם מהמחויכים והמאושרים בטיול.

 אז מה לכותרת ולענייננו. חברים ומכרים תמיד שואלים איך זה שאדם הסובל מפחד טיסה טס עדיין? ועוד יחסית הרבה, (טפו...טפו...טפו). התשובה שלי היא שכנראה איפשהו הרצון העז לראות מקומות חדשים, אנשים תרבויות,מאכלים עולים על הפחד הקיים ודוחקים אותו הצידה למס' שעות או שפשוט לומדים לחיות איתו יחד.

 לקראת סוף אוקטובר אני ואשתי עשינו גיחת חו"ל קצרה לעבר אוסטריה וחבל הטירול. במהלך הטיסה בהחלטה ספונטנית ובסיוע של אשתי מצאתי את עצמי בתוך תא הטייס-קוקפיט כקו חשיבה נוסף של התמודדות בפחד הטיסה שלי.

לסיכום אומר שהייתה זו חוויה מעניינת לראות את הסביבה והנוף בזוית שונה מעט של הנוסע,כבת יענה הטומן ראשו בחול בכפייה או שלא, המסקנה השנייה היא שגם במחלקת תיירים הכסא יותר נח מזה של הצופה בקוקפיט.

שיהיה לכולנו טיסה נעימה.

מתוך תא הטייס